הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד

חלי טביבי ברקת

כל עוד היה אבי בחיים, עשינו סעודת שבת כהלכתה. מאז נפטר מן העולם, המשכנו לעשות סעודת שבת אך כבר בלי נרות ובלי קידוש, בלי ברכה על החלות ובלי ברכת המזון, בלי דברי תורה ובלי שירים על השולחן. ארוחת שבת בלי שבת. השבת התחבאה לנו. הפסקנו לארח בשבת, התחלנו לנסוע בשבת, לחפש את השבת, שהייתה לנו, בארוחות שישי אצל המשפחה המורחבת. שבת במשפחה המורחבת היא חגיגה של שבת. כל שבת הוא ליל הסדר. הטעמים, הריחות, הצחוקים, הסיפורים, התה, הפיצוחים, העוגות והפירות של אחרי האוכל. היה קידוש, והיה הכל, אבל העיקר היה הביחד של המשפחה. מי ששמר שבת שמר, ומי שנסע נסע, העיקר להיות ביחד: ‘מי ברכב מי ברגל’, העיקר ש”נעש נא לאגודה” (נח רוזנבלום/ שאו ציונה נס ודגל).

כשנה לאחר בת המצווה שלי, יצאתי מביתי ועברתי ללמוד באולפנה. המרחק מהבית לא היה רק המרחק הפיסי. הבנות שלמדו באולפנה היו ממוצא ספרדי  או מוצא אתיופי, רובן ככולן, אבל הצוות היה אשכנזי ברובו, וההנהגות היו אשכנזיות. המרחק בין הצוות לבין התלמידות לא היה רק בנוסח התפילה, בסגנון השירה, ובהבדלים בהלכות, עיקר המרחק היה ברוח השבת באולפנה. השבת באולפנא היתה חמורת סבר, קפדנית ודקדקנית, שבת של משמעת בסעודות השבת (אך עם התפרצויות של “פריקת עול” בצעקות מורל משירי האולפנה…), ו”רחל מבכה על בניה” בסעודה שלישית. מרחק, שהגם שאימצנו אותו ושיתפנו איתו פעולה, סימן עבורנו הבנות – שזה לא “שלנו”: אנחנו אורחות על שולחן זרים. 
“שלושה שמות קורא האדם לשבת, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו.” (פראפרזה על ‘מדרש תנחומא’, פרשת ויקהל, סימן א’)

 

השבת של בית ילדותי, השבת של משפחתי המורחבת, והשבתות באולפנה, אלו השבתות שספגתי מבחוץ, ש”קראו” לי אחרים; אך מהי השבת שאקנה לעצמי? השבת בבית ילדותי נתנה לי את הבסיס, אך גם לימדה אותי להיזהר מסמכות אחת שעליה נשענת הכל – צריך שכל אחד ילמד וידע לעשות שבת לעצמו.
השבת של משפחתי המורחבת לימדה אותי את הכוח של הביחד, את הדבק שמחבר בין ההלכות והגדרים, אך את צער המרחק מן המשפחה – צריך למצוא את הדרכים לארגן לך משפחה כשאין משפחה, ובית רחוק מהבית, גם בשבת. השבתות באולפנה לימדו אותי מסורת שלא הכרתי, אך גם לימדו אותי לקח משמעותי בחיי – לא רק ‘מנעי קולך מבכי’, אלא גם ובעיקר ‘השמיעיני קולך’ – ללכת ללמוד את המסורת שלך, ולבחור ולקחת כל מה שטוב מכל המסורות. כך הנהגתי בבית שלי בו אנחנו שרים ‘שלום עליכם’ בשתי מנגינות – האשכנזית והספרדית. 
שלוש עקרונות בחרתי לשבת שלי: כל אחד יכול, בחר מה שטוב לך והעיקר – הביחד. עקרונות אלו, עומדים בבסיס תכנית ‘חבורות שבת’, שהקמנו בהלל    – ארגון שמטרתו לחזק את זהותם היהודית של סטודנטים ישראלים – עבור הסטודנטים הנשארים בשבת במעונות. הללו בוחרים נושאים שמעניינים אותם לארוחת השבת, ומגדירים את “מידת הדתיות” בה הם חפצים, כך שמי שחפץ בחבורה, בה מניחים את הטלפון והסיגריה בצד, ומי שמעונין בחבורה, שבארוחת השבת שלהם, מתנגנת מוסיקת נעימה, ימצא חבורה כלבבו. 
בחוברת ‘החכם היומי – שלום שבת’ שכתב אלי ברקת אישי, מצאתי חיזוק בדברי שד”ל – רבי שלמה דוד לוצאטו – המבאר מדוע ציוותה תורה על המנוחה בשבת דווקא: 
“אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד, ועל ידי כן יוכלו להיקבץ יחדיו, לאכול ולשתות, ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם.” (שמות, פרשת יתרו, פרק כ, פסוק יא) שבת היא מרחב למפגש אנושי. שולחן השבת הוא מצע לדיבור ולחיבור, כך שתתרבה האהבה. 
המחויבות שלי לשבת, אינה המחויבות להלכה, אלא היא המחויבות לביחד. אני, ורבים כמותי, מחויבים לשמירת המסגרת, אך את התוכן, את מה שבפנים, אנו יכולים למלא בדברים שרלבנטיים עבורנו. לא שברנו את הכלים, אך אנו ממלאים אותם בעצמינו. אנו מחויבים לדורות הקודמים, אך אנו חייבים למצוא את מקומנו בשרשרת הדורות. פחות חשוב לי אם נוסעים לסעודת השבת או יוצאים לסיגריה בסופה. חשוב לי, שהביחד קיים, חשוב לי שהמסגרת נמשכת. המסורת היהודית היא שלנו, גם אם אנו לא מקיימים אותה ביום יום. הנאמנות שלנו, בסוף, היא לעם ישראל, והשלם תלוי באחדות, והאחדות תלויה באהבה. 
השבת היא הזדמנות עבורנו לביחד, ועלינו לקחת אחריות על הביחד. נוכח כל המפריד בחברה הישראלית, צריך לשמור על השבת, כהבטחה, כתקווה לביחד. למלא את השבת בנעים, ולא במפריד. “להיקבץ יחדיו, לאכול לשתות, ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם.”
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד )תהילים קלג, א)