השבת כאות

פנינה פפויפר

בתרבות המודרנית נהוג להתייחס לדת כאל עניינו של הפרט אולם השבת נתפסת במקורות חז”ל כעניין הקשור למרחב הציבורי: 
“אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם: המחלל את השבת בפרהסיא דינו כעובד כוכבים ומזלות…” (תלמוד בבלי, סנהדרין עד, ע”ב). 
ההתייחסות למחלל שבת בפרהסיא כעובדי אלילים המנוגדים לאמונת היהדות מלמדת על מעמדה הייחודי של השבת כ”אות”: סימן היכר ייחודי של העם היהודי. 
אך מה ההבדל בין מחלל שבת בצנעה לבין מחלל שבת בפרהסיא? הרי איסור אותו איסור. רבי יוחנן מחדש לנו שמעבר לשמירה האידיבידואלית המוטלת על כל אדם, קיימת חובה קולקטיבית. “ישראל המחלל את השבת בפרהסיא” הוא מונח שטבעו אחרוני חכמי המשנה בכפר אוּשה כדי להגדיר את מעמדם של אנשים שקיימו טקס של חילול שבת כדי להצהיר בכך על עזיבת הקהילה היהודית. אלישע בן אבויה, המתואר בתלמוד הירושלמי כמי שפנה לאחור – השתמד – ברוכבו על סוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, הוא דוגמא לכך. 
עניינה של השבת היא הבדלה, אבחנה: “הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחל. בֵּין אור לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יום הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה” (מתוך ההבדלה). במילים האלה טמונה מהות השבת: ארבעה מושגים של הבדלה: השניים הראשונים אוניברסליים, והשניים האחרונים פרטיקולריים. ההתייחסות לנבדלות מבין העמים בסמיכות לנבדלות של היום השביעי משאר הימים מדגישה את היותה של השבת ברית בין ישראל לאלוקיו.
“אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה, מיד היה בן דוד בא”. (תלמוד שבת קיח, ב) 
“אם ישמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים”. (תלמוד ירושלמי, תענית א, א)

חכמים  התייחסות אל השבת כגאולה, או ליתר דיוק, כתנאי לגאולה. זוהי גאולה שאינה מובטחת ליחיד, אך גם לא לעולם כולו: היא יועדת לעם היהודי השומר את השבת, ובכך מצהיר אמונים לקשר המסויים שבינו לאלוקיו. מדוע השבת הינה תנאי לגאולה? אולי מפני שיש בה משהו מן הגאולה עצמה. ההכנה החגיגיות לקראתה, ההימנעות ממלאכה, ההתעלות וה”ביחד” יוצרים מעין מרחב גאולי ומקודש בתוך חיים פרוזאיים. כמו בקשר רומנטי יש ברית, יש הצהרה פומבית על ברית, ויש רגש וציפייה לרגע האיחוד שחוזר כל שבוע מחדש.