מגילת איכה המבכה את חורבן היהדות בבית הראשון. 
כדי להקל על הבנת הטקסט הפואטי הנפלא הזה, החברה למתנ”סים הארצית בהובלתו של ד”ר יעקב מעוז הכינו ביאור ישראלי פשוט המותאם לקריאה באמצעות הסלולר.

הקובץ באיכות מלאה וניתן להדפיס. אנא העבירו זאת הלאה. 

שנדע ימים טובים. 

אמן!

המגילה המלאה

 

מאמרו של אלעד ארנון – מורה להיסטוריה,

עמית במכון תמורה יהדות ישראלית הומניסטית.

“תשעה באב הוא יום אבל לאומי, שלעתים נדמה שהוא נחלת הדתיים בלבד. כחילוני היום הזה מוכר לי בעיקר כמטבע לשון. כשהייתי עצוב אימא שלי הייתה שואלת “למה אתה עם פרצוף תשעה באב?”  לא הרגשתי צורך לצום, פרט לתקופה שהייתי מדריך במחנה קיץ בארה”ב ורציתי לתת דוגמה אישית לחניכים במסורת של יידישקייט.

כיום, אחרי שנים של עיסוק בארגוני ההתחדשות היהודית, בהוראה ולימוד בבתי מדרש פלורליסטים ובעבודתי כמנהל חינוכי במדרשת חנתון, אני מרגיש שהשבוע של בן המצרים ששיאו בט באב כיום אבל על חורבן הבית, יכול לקחת אותנו לעוד הרבה מקומות אחרים.

בהיבט אוניברסלי ט’ באב הוא יום לציין את כאב השבר בעולם. יש לא מעט קבוצות נרדפות שסובלות מאובדן בנפש, אסונות טבע שמפילים חללים ברחבי העולם, עוני ורעב במקומות רבים, שלא פוסחים גם על החברה שלנו. לא קשה למצוא “פנים של תשעה באב” מכאב אמיתי של אנשים החיים בקרבנו. אולי זה יום שבו נכון לציין סולידאריות אנושית, הזדהות עם כאב של כל אדם בעולם שרע לו, לכל אחד החורבן האישי שלו, ויש מקום לבכות עליו. כאדם רציונלי אני מאמין שצריך למקד את המעשים שלנו במציאות חיינו הנוכחית. ישנם דרכים רבות לעשות זאת. ביהדות מכנים את המעשים הללו כתיקון עולם, בידיים שלנו לתקן את השבר על ידי מעשים שמיטיבים איתו ואיתנו.

בהיבט לאומי זה יום של חשבון נפש בחברה הישראלית, לציין את השבר בין הפערים החברתיים שלא ניתן להתעלם ממנו כאן. אנשים עשירים במגדלי יוקרה, לעומת משפחות מצוקה שלא מצליחות לסגור את החודש גרים כמעט בשכנות ולעתים ממש בסמיכות, ונדמה כי לא ניתן אלא להשלים עם המצב המביש. אולי לציין את הקיטוב בחברה שמורכבת משבטים בודדים, כדברי הנשיא שמגלה חשש מפילוג שעלול להביא לנתק בין קבוצות שאין כמעט קשר ביניהם. אם נתור את רחובות ירושלים נגלה בין השכונות שאנחנו חוצים עולמות של תרבויות, דתות ועדות מנוכרות זו לזו. אם נמצא ילדים משכונת מאה שערים משחקים עם חברים משיח ג’ארח, ומארנונה הצעירה אז נדע כי חזון זכריה הנביא “ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה” התגשם. לצערי נראה שהיום הזה עוד רחוק מאיתנו, ניתן כמובן לייחל לבואו.

 זו המשמעות של יום אבל לאומי שמעלה למודעות את הפערים, המחלוקות והמתחים ומבקש להביא אנשים למפגש אמיץ של שיח כנה על עתיד משותף בחיפוש אחר הגשר שיכול להביא אותנו לשיח משתף של חברה מאוחדת על שלל גווניה.

בהיבט אישי זה יום של עצבות על מה שלא מושלם בחיים, ולא חסרות ודוגמאות לשברים אישיים, כישלונות בעבודה, ריבים במשפחה, עלבונות שספגנו והטחנו בסובבים אותנו.

זה יום שבו ניתן להיווכח במכנה המשותף לכולנו כאנשים שהחיים שלנו כאן זמניים. אף אחד מאתנו לא יישאר כאן מעבר לכמה עשרות שנים, ויום אחד זה יגמר. כל שיישאר מאתנו זה זיכרון לדורות הבאים, שהיינו כאן והשפענו כמה שיכולנו על הסביבה. המשל התלמודי שמספר על עץ החרוב  שנטע אדם שלא יוכל ליהנות ממנו בזמנו, משום שייקח שבעים שנה עד שהעץ ייתן את פירותיו, יכול לרמוז לנו נבואת נחמה מתוך ההבנה שמציאות החיים שלנו זמנית בלבד, ויש טעם למעשינו כדי להיטיב עם הדורות הבאים.

אני מקווה שהיום הזה ימשיך אתנו, כי צריך לתת גם מקום לעצב בעולם, להבין שלא הכול מושלם ויש עוד הרבה לתקן בכל אחד מהמישורים שציינתי.

בתוך חגיגות הקיץ, השמש החמימה, הטיולים, הקייטנות, הנופש, ניקח גם את תשעה באב למקום של חשבון נפש והזמנה לשיח. במקום להדחיק את הצרות ניתן להן מקום, מתוך הזדהות וחמלה של אחד כלפי חברו, ואדם כלפי עצמו.