מתנתקים מהמסכים

מאת: רועי הורן,מנהל תוכן במיזם שבת UNPLUGGED

המסכים הקטנים שצמחו לנו בכיסים האחוריים של המכנסיים הם כבר חלק מחיינו. אדם ששוכח את הנייד שלו בבית, לא מרגיש שרק “שכח משהו” כגון מפתחות או מחברת חשובה, הוא מרגיש שחלק מן השכל שלו נשאר שם; חרדה אופפת את גופו ותודעתו, ולמעשה אין כמעט סיכוי שלא יסובב את הרכב לפניית פרסה חדה חזרה הביתה. יתירה מזאת: הנייד שלנו כל הזמן מזכיר לנו דברים חשובים, ולמעשה כל אדם ממוצע נזכר ומתעדכן בזכות הנייד שלו בהמון דברים חשובים; עד כדי כך, שקשה לנו כיום להבין כיצד היינו יכולים להשתלט על כל החזיתות בהם אנו מתמודדים אלמלא המכשיר ה”חכם” הזה.

ברשימה הבאה, עשינו מאמץ לרכז כמה סיבות טובות לכך שכדאי לצמצם את נוכחות הנייד החכם בחיינו. מיזם שבת UNPLUGGED הוא רק חלק קטן ממאמץ גלובאלי להפחתת השימוש בניידים לטובת פעילויות אחרות (טיפוח העצמי, משפחה, חברים, “ביחד” ישראלי וטבע). בהקשר הלוקאלי הישראלי “התלבשנו” על שבת כפלטפורמה קיימת, ליום שהוא שונה מיתר ימות השבוע, ויש לו קונוטצייה חזקה ל”נחת”, התנתקות מעולם העבודה והתחברות למשפחה ולערכים נוספים. אך בוודאי שהדברים נכונים לא רק ליום השביעי בשבוע, אלא לכל יום ויום.

האשליה

האינטרנט הביא לאינפלציה מסחררת בכמות הידע שאדם יכול להשיג בהינף אצבע. זה הישג בלתי ניתן לביטול ולמעשה אין כל דרך חזרה מן העולם החדש אליו פסעה האנושות. אך יחד עם זאת, התחושה שכל הידע העולמי נמצא לך בכיס האחורי של המכנס, הינה גם אשלייה ענקית. בניסוחה העוקצני של נטע גורביץ,  האינטרנט החל כהבטחה עצומה לדמוקרטיזציה של הידע, וסיים בקפיטליזציה של הטמטום האנושי. רוב השימוש שלנו באינטרנט שבנייד, אינו לצורך רכישת ידע אלא לצורך רכישת מוצרים, או התעדכנות בידע שאינו נצרך לנו כלל (המוצג לנו באמצעים מתוחכמים למדיי, על מנת שנחשף לפרסומות). יתירה מזו – האינטרנט יצר תופעה מוזרה של אנשים שיודעים על הרבה דברים, אך זהו ידע שטוח למדיי, שלמעשה פוגע בתהליך הלמידה. המוח לא מתרגל להתעמק ולהבין דברים על בוריים. הקופצנות של האינטרנט לא מאפשר לתהליך הלמידה להשתרש. הרפלקסיה בוטלה כמעט כליל, בשל האינסטיקט הבלתי נשלט ללחוץ על עוד כפתור ו”ללמוד” דבר חדש. תלמידים וסטודנטים בהרצאות יושבים עם מחשב פתוח וסבורים שהמידע הנגיש להם יסייע להם בלמידה (מלבד הפגת השעמום על ידי עיסוק אינסופי ברשתות החברתיות) אף הם משלים את עצמם. כפי שמחקרים רבים מראים, המסך הפתוח – אף שכביכול משמש רק לסיכום ההרצאה! – אינו מאפשר הפנמת הידע ועיבודו, ואף מוריד את רמת הריכוז של היושבים לצד בעל המסך . אין דבר כזה מולטי-טסקינג. זו אשלייה נוראית. אדם סבור שהוא נהנה מכל העולמות, כאשר למעשה אפילו עולם ידע אחד הוא כבר אינו מסוגל לרכוש בצורה מלאה.

צמצום המגע במסך, עשוי לשחרר את האדם ממסך האשליות ולהשיב על כנה את היכולת להתרכז ולהתעמק בדבר מסויים – גוף ידע, פעולה יצירתית, או שיחה עם אדם אחר.

 

החרדה

אין כמו טלפון בכיס של ילד, על מנת להשקיט את ליבותיהם של הוריו: הוא מסתובב למעשה עם מכשיר איתור ובכל מצוקה (של אחד מן הצדדים) ניתן ליצור קשר. לכאורה המכשיר הנייד הינו תרופה נהדרת להפחתת חרדה. למעשה אין דבר הפוך מן האמת יותר מכך. ראשית, אמצעי הקשר הישיר בין האדם לבין קרובו כמובן שמדלדל את היכולת לסמוך על כך שיהיה בסדר. כשם שפעם, לפני הניידים, ידענו לזכור בעל פה עשרות מספרי טלפון בני 8 ספרות, וכיום יכולת זו התדלדלה לחלוטין, כך גם היכולת המנטאלית שלנו לדעת שיהיה בסדר (“חוסן פנימי”) עברה אווטסורסינג למכשיר אלקטרוני. החרדה הפנימית איפוא רק גדלה, והמכשיר הנייד משמש כווסת.

שנית, וזו בעיה אקוטית הרבה יותר, היא החרדות החדשות שהנייד יצר. באנגלית זה נקרא Fear of missing out ובקיצור FOMO ובעברית – חרדת החמצה. דומה שאין צורך להסביר חרדה זו – היא מוכרת היטב לכל מחזיק נייד חכם ונלכד ברשתן של הרשתות החברתיות. בכל רגע נתון יושבים לנו ב”אחורי המוח” עשרות קולות של אנשים הרוצים כביכול את תגובותנו למה שכתבנו לאחרונה בפייסבוק או בווטסאפ או סנפצ’ט (או בכל אפליקציה חברתית אחרת) או שאנו חרדים למקרא תגובתיהם. המח מגיב לכך בהתאם ומפריש את החומרים הגורמים לנו עונג או חרדה. אנו מתמכרים לחומרים האלה ולמעשה מסתובבים סהרורים, “עד העונג הבא”, או עד למכה הבאה. זו התמכרות לכל דבר, עם כל הסימפטומים של התמכרות: שעות על גבי שעות של בהיה במסך, חרדה בלתי נסבלת בשעה שהנייד לא עובד, זניחת עיסוקים אחרים ואינטראקציות אחרות לטובת המסך, ועוד. לא נתפלא איפוא שהוקמו כבר מרכזי גמילה למכורים לאינטרנט.

האמת היא שכולנו “מכורים” לניידים ברמה זו אחרת. אני מציע לכל מי שלא מכיר בכך (וגם למי שכן), להתנסות למשך כמה ימים להיות ללא נייד. זה יכול להיות במהלך טיול במדבר, שהות במלון, ויפסנה, או סתם בשגרת היום-יום (שזה באמת קשה). לאחר התנקות אינטנסיבית (בדומה לסדנאות ניקוי רעלים),

רוב האנשים מרגישים דחייה מן המכשיר הנייד וכל הרעש והחרדות הכרוכות בו. מי שעובר את התהליך באופן הזה, יכול להודות בפה מלא: הייתי “מכור” לנייד שלי.

הזלזול

רובנו באמת אנשים טובים. חונכנו לכבוד לזולת, להיות מנומסים, ובכל הנוגע ליקרים לנו – בני הזוג, הילדים, ההורים – כולנו יודעים עד כמה חשוב להשקיע בתשומת לב וביחס חם.

אלא שהמכשיר החכם, הרבה יותר חכם מאיתנו. אין מי שלא נתקל כיום בתופעה (שעד לפני כמה שנים הייתה נחשבת למשונה ביותר!) שאתה משוחח עם הזולת אך הפרצוף שלו שקוע במכשיר. למעשה, למי שיש אוזן מעט רגישה, יכול לשים לב לכך גם בשיחת טלפון – מתי הזולת איתך, ומתי כבר נדד לעולמות וירטואלים אחרים. באנגלית, כבר המציאו לכך מילה מתאימה –   Phubbing, שהינה שילוב של phone ו snubbing (זלזול) ואף נלווה לכך קמפיין – stop phubbing. למעשה הבעייה היא יותר עמוקה – זה אל רק הזלזול במי שמולך והפספוס של מה שכינה מרטין בובר “זיקת אני-אתה”, היינו אינטראקציה בה נולד משהו חדש בזה הרגע; הבעייה היא שאנשים (ובוודאי צעירים) מתרגלים לכך שזו הדרך הנכונה לנהל אינטראקציה והיכולת הדיאלוגית הולכת ומתדלדלת. אינטראקציה ישירה עם הזולת הופכת לדבר מעיק, והביטוי “חופר” הולך ומחליף את המילה שיחה.

יום שבועי שבו פוגשים זה את זה בלי חציצת מסכים – עשוי להשיב לנפש את יכולת הbeing שלה עם הזולת, לחוות זה את זה, לגלות את זה את זה. מומלץ לנסות.

גאולה לעולם המודרני

שלושת הבעיות שמנינו כאן – האשלייה, החרדה והזלזול – הינן רק הבעיות המנטאליות. חוקרים מצביעים גם על בעיות פיזיות יותר, כגון הפרעות שינה ובעיות בשילדה האנושית. אך די באלו כדי להבין שהאנושות נכנסה למלכודת דבש שהיא איננה יודעת איך לצאת ממנה. ואכן, כמה קמפיינים ארסיים ביותר יצאו כנגד השימוש המוגבר בסלולרי (כאן באנגלית, כאן בספרדית, וכאן, עדין יותר, בעברית).

ל”שומרי שבת” הלכתיים יש לכאורה פתרון – השבת. זהו יום בו רוב הדתיים לא נוגעים בסלולרי שלהם. ברם, גם הם בבעיה. ראשית, כי שומרי השבת אינם בהכרח שומרי נגיעה (מסך). ושנית, כי שמירת נגיעה במסך במשך 25 שעות בשבוע, אינה בהכרח מחסנת את היצור האנושי מפגעי המסך בשאר 143 השעות השבועיות. אבל בכל זאת, זוהי קריאת כיוון. זהו אור מסויים באפילה. מי שיש לו עוגן שבועי ללא מסכים, יתכן ובבוא היום יוכל למצוא את האיזון הנכון בין חיי מסך לחיי מגע. אך מי שחסר העוגן הזה, קשה להאמין שיזכור ביום מן הימים שהוא מצוי בבעיה. המציאות הוירטואלית תסגור עליו כך שהאשלייה, החרדה והזלזול, יהיו הcommon sense של הווייתו.

אגב, בהקשר הזה, מאלף המהפך שעשה הידוען חנוך דאום. דאום, שומר הלכה בדרך כלל, היה מן הקולות הבולטים ביותר במגזר הדתי להתיר מסרונים ביום השבת. ואילו לאחרונה, הוא פרסם טור בו הוא מכה על חטא. אז נסיים בכמה שורות שלו:

לפני כ־15 שנים הייתי בתקופה של מחאה קולנית נגד האורותודוקסיה, ואחד הדברים שכפרתי בהם היה האיסור לסמס בשבת. חשבתי שאני חכם: נכנסתי לפלפולי הלכה כדי להראות שבעצם אין שום איסור הלכתי לסמס… חשבתי שההלכה מיושנת ביחס לעידן הטכנולוגי… והנה עברו שנים, נער הייתי וגם זקנתי, אני אבא לילדים מתבגרים, העולם הטכנולוגי הוסיף והתפתח, ומה הבנתי? הבנתי שהאיסור להשתמש בסלולרי יום אחד בשבוע זו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם המודרני. הבנתי שלהיגאל למשך שבת שלמה מקבוצות הווטסאפ ומהעדכונים השוטפים זה לשפוך מים קרים על אדם צמא במדבר…. אז הנה, קוראים לי חנוך דאום, פעם חשבתי שאני חוכמולוג ושלאסור על סמסים בשבת זה מטופש, והיום אני חושב שהעולם כולו חייב בדחיפות את היום הזה שבו יהיה אסור לו לעדכן ולהתעדכן דרך המסך הקטנטן, למען שפיותו.