מאת: יעקב מעוז

הַשַבָּת נֹוסכת בָּנּו חמְלָּה
לַרע, לַגֹוי, לַעֹובד וְלַבְהמָּה
עת לְחַדש נַפְשנּו העמלָּה
בְחן וָּחסד לַעשֹותָּה ׁשְלמָּה
תַעמֹוד לָּנּו זְכּותָּה הַמְעּולָּה
ׁששת יָּמִים עַד ׁשּוב הַתָּמָּה

את המכתם הזה כתבתי באופן ספונטני באחד מערבי השבת, שבהם הרהרתי בסגולותיה החברתיות
של השבת שהן מעבר לסוגיית השבת ההלכתית. לימים, העמקתי מחשבה בדבר הקשר שבין ערך
השבת לערך החמלה ומצאתי שלתחושתי הסובייקטיבית ישנם סימוכין איתנים במורשת התרבות
היהודית. בתחילה, רק הנחתי שהחמלה היא בת זוגה של השבת. עתה ברור לי, כפי שנראה להלן,
שהקשר בין השניים בל יינתק. במכתם זה ציינתי כי החמלה, המתגברת בתוכנו בשבת, פועלת כלפי
כמה מושאים: הר ע, הגוי, העובד והבהמה. להלן אנסה לבחון עד כמה נקשרת החמלה במושאים אלה
בשבת. כל זאת כדי להצביע ההזדמנות הגלומה בשבת והיא תחושת הלכידות החברתית בישראל.
בטרם כל, אבקש לברר באופן כללי את טיבו של הקשר בין השניים.

מושגי החמלה והשבת
במחזור האשכנזי (נוסח ספרד) מופיעה תפילה פיוטית אותה נושא החזן בטרם הוא מקבל על עצמו
את הובלת התפילה ביום הכיפורים: “לְהָּפר כַעַס ּולְהַרְבֹות חמְלָּה. לְהָּרִים מִכְׁשֹול ּולְהָּסִיר תַקָּלָּה”. יום
הכיפורים, שהוא בבחינת “ׁשַבַת ׁשַבָּתֹון” (ויקרא ט”ז, ל”א), נתפס כהזדמנות להרבות את החמלה כנגד
הכעס האלוהי וכנגד התקלה האנושית. כל תפילות ישראל הנן בבחינת בקשת החמלה מאת האלוהים.

כך למשל בסדר התחנון: “אָּבִינּו מַלְכנּו, תְהאהַ שָּעָּה הַזֹּאת ׁשְעַת רַחמִים וְעת רָּצֹון מִלְפָּניָך… חמֹול עָּלינּו
וְעַל עֹולָּלינּו וְטַפנּו”. את המקור המובהק ביותר, הקושר בין השבת לבין ערך החמלה, אנו מוצאים בסדר
קבלת שבת, בפיוט הידוע של שלמה אלקבץ מצפת: “מִקְדַש מלך עִיר מְלּוכָּה. קּומִי צְאִי מִתֹוְך הַהפכָּה.
רַב לְָּך ׁשבת בְעמק הַבָּכָּא. וְהּוא יַחמֹול עָּלַיְִך חמְלָּה”. פיוט אלגורי זה מבקש את תקומתה של כנסת
ישראל תוך התעוררות רגשות החמלה של האל עליה. אך חמלה זאת איננה נחלתו של האל בלבד,
אלה היא הזדמנות להרבות את רגשות החמלה בקרב בני האדם: “היינו, שעמק הבכא הוא הכנעת
הנפש, ובשבת אומרים ‘רב לך שבת בעמק הבכא’ כל ששת ימי המעשה, ואין צריכין לזה עוד בשבת,
והוא יחמול עליך חמלה” (שם משמואל, תישא תרע”ה). משמע, כאשר אנו מבקשים את חמלת האל,
אנו מעוררים בתוכנו את רגשות החמלה, שהם הכנעת הנפש. חמלה, משמעה נפש כנועה להבדיל
מנפש שרירותית, יהירה ומתנשאת. כדי להבין את מושג החמלה מבלי להיכנס להגדרות מסובכות, די
אם נבחן את השדה הסמנטי שבו הוא נזכר. בברכת יוצר שבתפילת שחרית הפותחת בפסוק “אַהבָּה
רַבָּה אהַבְתָּנּו” נזכרים מושגים רבים ברצף אחד: אהבה, חמלה, חנינה, רחמים, ביטחון, שמחה ועוד.
כל אלה מסבירים לנו את ההקשר שבו מופיע ערך החמלה. את ההקשר הזה, בעצימות גבוהה יותר,
אנו מוצאים בשבת. כך למשל בתפילת ערבית למוצאי שבת, נוסח ספרד: “ּופְתַח לָּנּו ה’ אֱֹלהינּו בְזה
הַשָּבּועַ ּובְכָּל ׁשָּבּועַ וְׁשָּבּועַ. ׁשַערי אֹורָּה. ׁשַערי בְרָּכָּה… ׁשַערי חמְלָּה”. אני תקווה שמאמר זה ייפתח
כמה שערי חמלה בקרב הקוראים.

ארבעת מושאי החמלה
בשורות הבאות אבקש לאשש את טענתי ולפיה השבת היא אחת ההזדמנויות המזהירות לקידום
הלכידות והסולידריות החברתית על בסיס ערך החמלה. מורשת התרבות היהודית העניקה לדורנו שלל
של מצוות ורעיונות כיצד להעצים ערך זה, הקיים באופן טבעי באדם. חלק ניכר של המטען הרעיוני הזה
נקשר בשבת וחלקו האחר בהזדמנויות שונות. בימים שבהם נעשית השבת לסלע מחלוקת בקרב
הציבור היהודי בישראל, מוטב להזכיר לעצמנו את ההיבטים ההומניסטיים והמוסריים של השבת ואולי
בכך נתרום לשיקומו של סלע הקיום שלנו. ערך החמלה בשבת נקשר בכמה מעגלים סביב האדם והוא
מפורט בהזדמנויות שונות בתורה: “אַתָּה ּובִנְָך ּובִת ָך וְעַבְדְ ָך וַאמָּת ָך וְׁשֹורְ ָך וַחמֹּרְ ָך וְכָּל בְהמְת ָך וְגרְ ָך
אשר בִשְעָּריָך” (דברים ה’, י”ד). להלן נעסוק בארבעה מעגלים: א. בעלי החיים, המסמלים את יחס
האדם לסביבה ולערך הקיימות המדובר כל כך בימינו. ב. הנוכרים, החיים תחת חסותם של יהודים
ואשר מאז ומתמיד היו היחסים אתם טעונים. ג. העובדים, בין שהם נוכרים ובין שהם יהודים, המזכירים
לנו תמיד את היותנו עבדים בארץ מצרים. ד. המעגל החברתי, מעגל חשוב נוסף שאיננו נזכר כאן
במפורש. ניתן לומר שמעגל זה הוא המטרה העיקרית של המאמר, כאשר השאלה הגדולה הרובצת
לפתחנו היא, עד כמה אנו מטפחים את החמלה בשבת כדי לקדם את הלכידות החברתית בישראל?

חמלה על בעלי חיים
בשתי ההזדמנויות בהן נזכרת מצוות השבת בעשרת הדברות אנו מתבקשים להניח גם לבעלי החיים.
במקרה הראשן “בְהמְת ָך” (שמות כ’, י’) ובאחרון “ׁשֹורְ ָך וַחמֹּרְ ָך וְכָּל בְהמְת ָך” (דברים ה’, י”ד). ניתן היה
להבין כי מדובר בעיקר בבהמות משק הבית בלבד. אך חכמים נתנו דעתם על כך ויצרו הכללה: “ר’ יוסי
אומר משום רבי ישמעאל… מה שור וחמור האמורים לעניין שבת, עשה שאר בהמה חיה ועוף כשור
וחמור” (תוספתא ב”ק ו, ז). מכאן שבשבת עלינו להניח לכל היצורים החיים. אחד הפרשנים מסביר
זאת באופן פסיכולוגי. כשם שנפש האדם שמחה במנוחת השבת כך נפש הבהמה: “כי השבת מורה על
חידוש העולם… וכל נברא-השם שמח בבריאתו על צד השלמות, כן ביום השבת צריך לנוח כל בריה
מאדם עד בהמה (משך חכמה דברים ה’, י”ד). ההקבלה שבין נפש הבהמה לנפש האדם הנה אחד
הגורמים העיקריים להתעוררות החמלה כלפי יצורים חיים. אנו פוגשים זאת בכמה הזדמנויות נוספות
בתורה. כך למשל במצווה להשיב את שור או חמור האויב לבעליו או לסייע לחמור הרובץ תחת משאו
(שמות כ”ג, ד’-ה’). חלק מן הפרשנים נותנים טעם למצווה בכך שהיא מאמנת את האדם לחמול. הקדוש
ברוך הוא חס על הבהמה “משום צער בעלי חיים, שחייה חיי צער” (שפתי כהן), ולכן עלינו לחקות את
מידותיו. “להפוך מדת המשפט למדת הרחמים” (פנים יפות), ולכן עלינו לנהוג במקרים כאלה לפנים
משורת הדין. כל ההוראות האלה באות “לכוף את יצר הרע” (בכור שור).
חוקרי האבולוציה מבחינים בין יונקים לבין יתר בעלי החיים בסוגיית מבנה-המוח והדמיון שבינם לבין
בני האדם. לדעתם, ביונקים קיימת מערכת לימבית המופקדת על הרגשות. מערכת זאת קיימת גם
בבני אדם והיא אשר מופקדת על רגשות האהבה, החמלה והרחמים (עדה למפרט, 1994). מכאן
שעופות השמיים נבדלים מן היונקים ואפשר שצער בעלי חיים בעופות לא קיים או קיים פחות מאשר
ביונקים. התורה מתייחסת לכך בסוגיית שילוח הקן. אדם המוצא באקראי קן ציפור, יש לו זכות ליהנות
מן המציאה אך במגבלה חמורה: “לֹּא תִקַח הָּאם עַל הַבָּנִים. ׁשַלחַתְ ׁשַלַח את הָּאם, וְאתהַ בָּנִים תִקַח
לָּ ְך, לְמַעַן יִיטַב לָּ ְך וְהַארַכְתָּ יָּמִים (דברים כ”ב, ו’-ז’). רבנו בחיי, בפרשנותו על פסוק זה, מלמד עד כמה
מצטערת האם הציפור על אבדן בניה ומה משרתת מצווה זו בחינוך. הוא מציג סיכום מפליא של דעת
הרמב”ם בשאלות אלה: “כדי שלא תצטער האם בראיית לקיחת הבנים, שאילו לקח הבנים בפני האם
הייתה האם מצטערת, כעניין מצות ‘אותו ואת בנו’, שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה
על פרי בטנה אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה
כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממידת האכזריות ושנתנהג במידת הרחמנות” (בחיי
על דברים כ”ב, ז’). אכן זהו סיכום מפליא של כל רעיון החמלה. העופות מצטערים באותה מידה
שהבהמות מצטערות ובאותה המידה שבני אדם מצטערים. מי שיודע לחמול על אלה יידע לחמול גם
על אלה. חיזוק לטענה זאת אנו מוצאים במדרש. חז”ל הקבילו בין מצוות שילוח הקן לבין מצוות כיבוד
אב ואם (ירושלמי פאה ד, א). ולבסוף, “יש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם” (בחיי,
שם).
להניח לבעלי החיים בשבת אין משמעו להימנע מצער בעלי חיים בלבד, אלא גם ובעיקר לדאוג לשלומם
ולרווחתם מתוך הזדהות עם החלק המשותף להם ולאדם. בשתי תופעות אלה, בעלי חיים ובני אדם,
קיימת נפש עם צרכים דומים. השבת מזמינה אותנו להרהר בדבר היחס שלנו לטבע ולסביבה. הפעלת
רגשות החמלה כלפי החי משמעה הפעלת רגשות אלה כלפי הר ע. אם נרצה, מצוות ואהבת לרעך כמוך,
איננה שונה באופן עקרוני מאהבת בעלי חיים. אחת הדרכים העיקריות למימוש ערך הלכידות החברתית
עוברת בתחום יחסי החמלה שלנו כלפי עולם החי.

חמלה על העובד
באותן שתי הזדמנויות, שכבר הזכרנו לעיל, מדגישה התורה את מצוות ההנחה לעובדים: “עַבְדְ ָך
וַאמָּתְ ָך” (שמות כ’, י’), “וְעַבְדְ ָך וַאמָּת ָך… לְמַעַן יָּנּוחַ עַבְדְ ָך וַאמָּתְ ָך כָּמֹוָך” (דברים ה’, י”ד). שני נימוקים
מוזכרים בהקשר זה: האחד – שוויוניות, לְמַעַן יָּנּוחַ עַבְדְ ָך וַאמָּתְ ָך כָׁמֹוָך. בשבת נעשה העובד שווה
זכויות למעביד בכל הנוגע למנוחה. השני – חינוכי, “וְזָּכַרְתָּ כִי עבד הָּיִיתָּ בְארץ מִצְרַיִם” (שם, ט”ו). מי
שזוכר את סבלות העבדות, סביר להניח שידע לחמול על העובד. דווקא בשבת, שבה אנו אמורים לחגוג
את היותנו “בְני מְלָּכִים”, אנו מזכירים לעצמנו שוב ושוב את היותנו “בני עבדים”. כך למשל הרמב”ן:
“יצווה במנוחת העבד כמוך, בעבור שהיית עבד והניח לך השם, וגם אתה תניח לעבדך, והנה טעמו
כשינוח עבדך ואמתך כמוך, תזכור כי עבד היית” (דברים ה’, י”ד). שתי הוראות גדולות אלה באות לרסן
את יצר השליטה של האדם באנשים אחרים והן מקבלות חיזוק במקומות שונים בתורה. א. י. השל
מכנה יצר זה השתעבדות ל”כיבוש המרחב” (השבת, 9) .כנגד זה מצווה התורה: “וְכִי יָּמּוְך אָּחִיָך עִמָּ ְך
וְנִמְכַר לְָּך לֹּא תַעבֹּד בֹו עבֹּדַ תעָּבד. כְׂשָּכִיר כְתֹוׁשָּב יִהְיה עִמָּך עַד ׁשְנַתהַיֹּ בל יַעבֹּד עִמָּ ְך. וְיָּצָּא מעִמָּ ְך הּוא
ּובָּנָּיו עִמֹו וְׁשָּבא למִשְפַחְתֹו וְאל אחֻזַת אבֹּתָּ יו יָּׁשּוב. כִי עבָּדַיהם אשר הֹוצאתִי אֹּתָּם מארץ מִצְרָּיִם לֹּא
יִמָּכְרּו מִמְכרת עָּבד. לֹּא תִרְדה בֹו בְפָּרך וְיָּראתָּ מאֱֹלה יָך” (ויקרא כה, כ”ט-מ”ג). אמנם כן, ישנן נסיבות
מצערות בהן ניתן היה לקנות עבד עברי והתורה מתירה זאת. אך היא מטילה סייגים כבדים על
ההזדמנות הכלכלית המפוקפקת הזאת. אל העבד יש להתייחס כאל עובד שכיר בעל זכויות. אין לרדות
בו ולהעבידו עבודת בפרך, ובבוא העת יש לשחררו אל בית משפחתו. הרמב”ן מפרט את מעט זכויותיו
של העובד: “כשכיר… הנשכר לעבודת בני חורין… עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בִ כְ סּות נקיה וכן
הלאה” (רמב”ן ויקרא כ”ה, מ’). הסיבה לכך פשוטה, כולנו בבחינת עבדים של הקב”ה. שוב חוזר על
עצמו עקרון השוויוניות אך כאן עם היפוך מעניין. לא שהעבד “כָּמֹוָך”, אלא שאתה, הבוס, כמו העבד.
משעה שאנו מפנימים את עקרון השוויוניות סביר להניח שננהג בעובדים שלנו בחמלה רבה. תוצאת
החמלה שאנו רוחשים לעובד תהיה הדאגה לרווחתו באותה המידה שאנו דואגים לרווחתנו והדברים
כוללים מאכל ומלבוש הולמים.
לסוגיה זו השלכות רבות על האופן שבו מתנהלת החברה היהודית המודרנית. אחד הפרשנים מדגיש
את ערך החירות: “ומנוחת העבד, זכר לחירות משעבוד מצרים” (כתב סופר, דברים ה’, י”ד). אם נרצה,
השבת היא חג החירות השבועי, לא פחות מחג החירות של פסח. בפסח אנו מצווים לדאוג לרווחתם
של עניים כדי שיקיימו את סדר הפסח כבני חורין: “וַאפִלּו עָּנִי ׁשבְיִׂשְרָּאל לֹּא יֹּאכַל עַד ׁשיָּסב. וְלֹּא יִפְחתּו
לֹו מאַרְבָּעָּה כֹוסֹות ׁשל יַיִן, וַאפִלּו מִן הַתַמְחּוי” (פסחים י’, מ”א). חירות אין משמעה שביתה מן העבודה
בלבד, ואין משמעה תזונה לצורך קיום בלבד, אלא היא התחושה שיש בידי, ולו לשעה קלה, מעט מן
המותרות המאפשרים לי לחוש בן חורין. במקרה זה, על הקהילה לספק לי את היין במידה שאין ידי
משגת. בחג החירות השבועי, מצווה הקהילה בציווי כפול: גם לאפשר לעובדים את מנוחת השבת וגם
לדאוג לצרכים החומריים ההכרחיים לציון השבת באופן מכובד. כך תעניק השבת לכל חברי הקהילה
את תחושת השוויוניות וממילא תימַ נע הקהילה מהעסקת עובדים בשבת ומכל שכן מניצול הזולת לטובת
השבת שלי. מי שחומל איננו מנצל.

חמלה על הגוי
סוגיית החמלה על הגוי נקשרה במקורותינו בדמותו של הגר: “וְגרְ ָך, אשר בִשְעָּריָך” (שמות כ’, י’. דברים
ה’, י”ד). על האדם להניח בשבת גם לַּגר הַ ּגָּר בסביבתו: “ׁששת יָּמִים תַעשה מַעשיָך ּובַיֹום הַשְבִיעִי
תִשְבֹּת לְמַעַן יָּנּוחַ ׁשֹורְ ָך וַחמֹּר ָך וְיִנָּפש בן אמָּתְ ָך וְהַגר” (שמות כ”ג, י”ב). המושג “גר” עלול לבלבל מאחר
שחז”ל מבחינים בין שני סוגי גרים: האחד, גר תושב – גוי המתגורר בקרב יהודים. האחר – גר צדק,
גוי שנתגייר ולמעשה הוא יהודי לכל דבר ועניין. פרשנים מבקשים לחדד את המסר העולה מן התורה
ולפיו היחס ההומאני לגר מכוון כלפי גר שאיננו יהודי: “ולמדנו מפי השמועה ‘בן אמתך’ זה עבד ערל,
‘והגר’ זה גר תושב” (מאירי, יבמות מח, ע”ב). מכאן שברור מיהו קהל היעד של המצוות הבאות.
הראשונה שבהן, אהבה וחמלה: “וְכִי יָּגּור אִתְ ָך ּגר בְאַרְצְכם לֹּא תֹונּו אֹּתֹו. כְאזְרָּח מִכם יִהְיה לָּכם הַגר
הַגָּר אִתְכם וְאָּהַבְתָּ לֹו כָּמֹוָך כִי גרִים הֱיִיתם בְארץ מִצְרָּיִם, אנִי ה’ אֱֹלהיכם” (ויקרא י”ט, ל”ד). השנייה
שבהן, שוויוניות: “מִשְפַט אחָּד יִהְיה לָּכם כַּגר כָּאזְרָּח יִהְיה, כִי אנִי ה’ אֱֹלהיכם” (ויקרא כ”ד, כ”ב).
והאחרונה שבהן, הענקת זכויות על הארץ: “וְחִלַקְתם את הָּאָּרץ הַזֹּאת לָּכם לְשִבְטי יִׂשְרָּאל. וְהָּיָּה תַפִלּו
אֹותָּה בְנַח לָּה לָּכם ּולְהַגרִים הַגָּרִ ים בְתֹוכְכם אשר הֹולִדּו בָּנִים בְתֹוכְכם וְהָּיּו לָּכם כְאזְרָּח בִבְני יִׂשְרָּאל
אִתְכם יִפְלּו בְנַחלָּה בְתֹוְך ׁשִבְטי יִׂשְרָּאל” (יחזקאל מ”ז, כ”א-כ”ב).
תופעה מדהימה הנזכרת אצל הנביא ישעיה היא גויים המקבלים על עצמם את שמירת השבת: “ׁשֹּמר
ׁשַבָּת מחַלְלֹו וְשֹּמר יָּדֹו מעשֹות כָּל רָּע. וְאַל יֹּאמַר בן הַנכָּר הַנִלְוָּה אל ה’ לאמֹּר הַבְדליַבְדִילַנִי ה’ מעַל
עַמֹו… ּובְני הַנכָּר הַנִלְוִים עַל ה’ לְשָּרְתֹו ּולְאַ הבָּה את ׁשם ה’ לִהְיֹות לֹו לַעבָּדִים כָּל ׁשֹּמר ׁשַבָּת מחַלְלֹו
ּומַחזִיקִים בִבְרִיתִי. וַהבִיאֹותִים אל הַר קָּדְשִי וְׂשִמַחְתִים בְבית תְפִלָּתִי, עֹוֹלתיהם וְזִבְחיהם לְרָּצֹון עַל מִזְבְחִי
כִי ביתִי בית תְפִלָּה יִקָּרא לְכָּל הָּעַמִים” (ישעיהו נ”ו, ב’-ז’). גר, שאינו יהודי, המכבד את מנהגי היהודים
מקבל מעמד שוויוני ליהודי. הנביא ישעיה מבטל הלכה למעשה את ההבדל בין גר ליהודי. לא זו בלבד,
אלא שהוא מעניק לו מקום של כבוד גם בעבודת הקודש בבית המקדש. המדרש מרחיק לכת עוד יותר
וטוען: “עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבית המקדש” (שמ”ר יט, ד).
בדמיון רב להנמקה להניח לעובד, מאחר שהיינו עבדים במצרים, גם כאן טוענת התורה שעלינו להניח
לגר, מאחר שהיינו גרים בעצמנו. חמלה מתבססת על הזדהות והזדהות מּונעת בין השאר משותפות
גורל. רק אני, שהייתי גר בארץ זרה והייתי עבד לשלטון עריץ יכול להבין את הגר: “על הפך מה שקרה
לך במצרים, כשהיית שם עבד, שלא הייתה לך מנוחה” (ספורנו, שמות כ”ג, י”ב). עתה אני בעמדת
החזק ואתה בעמדת החלש: “והגר אשר בשעריך, שהוא עני ושכיר לך” (אבן עזרא, שם). אך תמיד עלי
לזכור: “שלא ישתעבד ]הגר[ בשבת” (בכור שור). גם כאן ישנן השלכות דרמטיות על האופן שבו
מתנהלת החברה היהודית בישראל. עלינו לקבוע מהו יחסנו לערביי ישראל, לתושבי יהודה ושומרון
הפלסטינים ולמהגרי העבודה החוקיים והבלתי חוקיים. ישנן כמה נקודות אור של יחידים או קבוצות
המבקשות להביא לתיקון עולם ביחס לגויים בישראל, אך הרושם הוא שישנה עוד עבודה רבה לעשות
במישור הזה. השבת הנה הזדמנות נאותה להתבונן בעצמנו ולשאול איזה מקום תופסת החמלה כלפי
הגויים שבתוכנו?!

חמלה ולכידות חברתית
לאחרונה התפרסמו תוצאות סקר שערך האו”ם בעניין מדד האושר בעולם. מדינת ישראל דורגה במקום
ה-11 מתוך 155 מדינות, מעל לארה”ב ואנגליה. פרופ’ יורם יובל מונה במאמרו “הנאה ומשמעות –
הדברים שגורמים לנו אושר” (17,03,24, ynet ) את התבחינים הבאים: תל”ג, תוחלת חיים (תבחינים
אובייקטיבים), תחושת חופש אישי, נטייה לתרום לחברה, תחושת ביטחון שהמוסדות הממלכתיים אינם
מושחתים ולבסוף, תחושת לכידות חברתית (תבחינים סובייקטיביים). התבחין האחרון, הוא עיקר
עניינינו. חברה שבה הלכידות החברתית גבוהה יותר, מקנה לפרטים החיים בה את תחושת האושר.
זוהי חברה חסונה יותר והעמידות שלה בפני משברים ומחלוקות גבוהה יותר. לכידות חברתית מושגת
בין השאר בהתלכדות סביב ערכים, סמלים ותחושת שליחות. אחד הסמלים המרכזיים ביותר בתודעת
העם היהודי הוא השבת. לפתחנו רובצת השאלה הגדולה עד כמה אנו מטפחים סמל זה כדי לקדם את
הלכידות החברתית בישראל? שאלה חשובה לא פחות היא, מה מבין הערכים שמסמלת השבת אנו
בוחרים כדי לקדם את ערך הלכידות?

לאור ההיבטים השונים של החמלה בשבת, שהבאתי לעיל, אני מבקש לסכם את עמדתי בדבר הכוח
החברתי המלכד של החמלה, בעיקר בשבת. אמנם כן, חמלה נדרשת בכל עת וזמן ובכל מקום ואתר.
אך “הנשמה היתרה”, שמעניקה לנו השבת, מאפשרת לנו להתבונן אחרת בסוגיות חברתיות מתוך
רוחב לב וגישה אוהדת יותר. דומה הדבר להתגייסות המפליאה בחגים, כאשר כל אחד מאתנו מוכן
לתרום יותר לזולת כדי שגם הוא יחגוג את חגו באופן משמעותי יותר. דומה הדבר להתנהגות הציבורית
ביום הזיכרון לחללי מערכת הביטחון, המאופיינת בסולידריות רבה, בהתנהגות מאופקת ובאמפטיה
נדירה לאחר. גם לקראת שבת אנו מוכנים להשקיע יותר בשלומו ורווחתו של הזולת. התחנות בזמן,
שבלוח השנה העברי, באו כדי להעמיד אותנו בנקודות תצפית המעניקה לנו תמונה רחבה יותר על
החברה שבה אנו חיים. כאשר אנו בוחנים את החברה הישראלית במהלך ימות השבוע, אנו עושים זאת
באמצעות כלים רציונליים יותר של הערכה ומדידה. אך כאשר אנו מתבוננים בה בשבת, אנו עושים זאת
באמצעות האינטליגנציה הרגשית שבנו, באמצעות תכונות נפשיות של אמפטיה, של אחריות ושל
סובלנות.
יסוד החמלה הקיים בכל אדם, עשוי לשמש המכנה המשותף העיקרי שבין הקבוצות השונות המרכיבות
את החברה היהודית בישראל. דומה שאין פרט או קבוצה שיכפרו בתכונה האנושית הזאת, ואם יש הרי
שהם בשוליים הרחוקים של החברה ואינם מעניינינו. השאלה היא כלפי מי מפעיל כל אחד מאתנו את
החמלה. באחרונה מרבים להזכיר את המושג “עניי עירך קודמים” בהקשר ליחס לזרים, אם בארץ ואם
בחו”ל. ואכן ישנן קבוצות לא מועטות הבוחרות להפעיל את ערך החמלה רק במסגרת הקבוצתית שלהן.
זרים, בין שהם יהודים ובין שלא, לא יזכו לחמלה רבה ויתרה מהן. האתגר העצום העומד לפנינו הוא
להתחנך למתן כבוד לשונות המרכיבה את החברה בישראל, ולמתן כבוד לזהות ולאורחות החיים
שבחרה לעצמה כל אחת מן הקבוצות. עדיין אין אנו פטורים מן המשימה המקודשת לפתוח צוהר בכל
אחת מן הזהויות הללו כלפי הזהות האחרת. לצוהר הזה אנו קוראים חמלה. עץ הספירות הקבלי יכול
להיות דוגמה מוחשית ליחסי הגומלין שבין הקבוצות השונות. הכדורים השונים והמרוחקים זה מזה
מקבילים לקבוצות הזהות השונות והמרוחקות זו מזו. הצינורות המחברים בין הכדורים מקבילים לערוצי
החמלה הקושרים בין קבוצה אחת לאחרת. כאשר כל המערכת פועלת באופן הרמוני מתקיימת בנו
במלוא הדרה השבת.