שירת היחד

אילן שס

נולדתי דתי. הייתי תינוק מאמין בבית אנטי דתי. אבא שלי שהיה שילוב של מהפכן, קומוניסט וניצול שואה, טען שדת היא “אופיום להמונים”, וזאת למרות ששמו היה ש”ס…
בילדותי הלכתי לבית כנסת בסתר. זה התחזק אחרי בר המצווה, כשבחרתי לעלות לתורה כשאר הילדים, מה שהיה על גבול הבגידה.
כדי להתגבר נידוי החברתי של ילד לא מחובר, ילד unplugged, הייתי חייב למצוא משהו מקרב. למזלי היה לי שרון מוזיקאלי. אהבתי לשמוע בשכונה את המשפט : “הוא… תן לו רק לנגן…” זה מה שהרחיק אותי מצרות. לימים פכתי את הניגון למקצוע. אני זוכר משפט של אדם חכם שאמר לי – לכל אדם יש יעוד בעולם הזה. יש כאלה שנועדו להוביל מהפיכה, ויש שנועדו שנועדו להיות גשר. 
בחברה האי שוויונית שלנו, השבטית, השסועה, כשהנטייה הטבעית של כל אחד מאיתנו להסתגר במקום הטבעי ובאיזור הנוחות, אני מוצא את עצמי מילדות מדלג בין מחנות. כמוזיקאי אני מרגיש טבעי לכתוב יצירה קלאסית בבוקר, ולנגן מוזיקה מזרחית בערב. טבעי לי לנהל אמנותית מפעלי תרבות, ומידי יום לבלות עם חבריי במרקייה בשכונת התקווה, ולהרגיש באותו מפעל תרבות. טבעי לי ללכת לבית כנסת בנוסח ספרדי, להתפלל ולהרגיש מחובר, לבית כנסת אשכנזי ולהרגיש מחובר, ולחיות את חיי, חיי חולין כאומן חפשי ולהרגיש מחובר. אמרו לי לא פעם, שאם אזמין את כל חבריי לחדר אחד זה יראה כמו בית “האח הגדול”… אין שום דבר מחבר בינהם מלבד היותם חבריי. אך האמנם? 
האם איש אקדמיה משכיל חילוני לא יכול להתרגש עד דמעות מפיוט לשבת ?האם אדם דתי ירא שמיים לא יכול להתרגש משיר אהבה, מיצירה קלאסית, או מיופי אמנותי? האם אנחנו כל כך סגורים בתוך השבט שלנו, שלא נוכל לעולם להכיל שבטים אחרים ?אני עד היום לא מצאתי את השבט המיוחד שלי. שבט שמכיל הרבה מרכיבים והם שונים זה מזה. אני רוצה לברוא את השבט הזה. אקרא לו “שבט שבת”. 

ב”שבט שבת” זה יושבים יחד חברים משבטים שונים: החילוני, הדתי, מעדות וזרמים, בעלי תשובה, יוצאים בשאלה, בעלי השקפות שונות.
היפה והמיוחד כל כך ב”שבט שבת” שלי הוא, שלאף אחד אין רצון להשפיע על האחר. המוטיבציה היחידה שמניעה את שבט השבת זה הרצון האינסופי להיות
ביחד ולא לאבד את האחר. הדבר דומה להורים שילדם בחרו בדרך שהינה מוזרה בעיניהם, אך הם מכילים אותו ואת דרכו השונה, כי הם לא רוצים לאבד אותו. אני לא רוצה לאבד את אחיי ואחיותיי. ברגע שאני מכבד את דרכם, אני מכבד את עצמי ואת דרכי. 
אין דבר יותר מרגש, יותר נכסף, ויותר נעלה, משבת ישראלית שמחברת עולמות שמעולם לא נפגשו.
שבת אחים גם יחד, כל השבטים גם יחד, בשבת. 
שבת שלום.